בהחלטה משותפת, מחליטים בני זוג לאמץ ילד, בין אם הם לא הצליחו להביא ילדים לעולם והם מעוניינים בכך, ובין אם מבחירה אידיאולוגית. הליך אימוץ הילדים בישראל, הינו נושא סבוך ומורכב, אשר מצריך התערבות של גורמים רבים בתא המשפחתי של אלו המעוניינים לאמץ . נושא האימוץ בישראל סדור בחקיקה, והיא המורה על אופן ביצוע האימוץ, מי יוכל לאמץ ומי יוכל להיות מאומץ.
לאחר הקדמה זו, במאמר זה נסקור את: חוק אימוץ הילדים הישראלי, תהליך האימוץ בישראל וסוגי האימוץ המוכרים בארץ ובעולם. נבקש להעיר ולהדגיש כי מאמר זה מובא לנוחיותכם/ן, קוראים/ות יקרים/ות ואין לראותו כתחליף לייעוץ על ידי עורך דין לענייני משפחה.
חוק האימוץ בישראל:
בישראל, החקיקה המסדירה את כל נושא אימוץ הילדים הינה חוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק האימוץ"). חוק זה מבוסס על עיקרון העל הנוגע לילדים והוא עקרון "טובת הילד". עקרון זה נשאב מאמנה בינלאומית לזכויות הילד, ובסיסו קבלת החלטות על פי טובת הילד הספציפי. כל זאת, בחוק האימוץ, שעקרונו מובא בסעיף 1ב, כדלקמן: "בעת בחינת טובת המאומץ בהחלטות בהליכי אימוץ יובאו בחשבון זכויות הילד, צרכיו והאינטרסים שלו, לרבות זכותו ליציבות ובכלל זה צמצום העברתו ככל הניתן בין מסגרות או בין משפחות|".
חוק האימוץ מגדיר בעלי תפקידים הנוגעים לאימוץ, מקנה לבית משפט לענייני משפחה סמכות לדון בנושא, קובע מי יכול לאמץ ובאילו קריטריונים. בנוסף, מי יכול להיות מאומץ ומתי יהיה אפשר להכיר במאומץ שבאחריותם של הורים שאינם הוריו הביולוגיים.
תהליך האימוץ בישראל:
תחילה, על בית המשפט לענייני משפחה להכיר בילד כ"בר אימוץ". זוהי הגדרה שמתוארת לפרטים בסעיף 13 לחוק האימוץ. כמו כן, בית המשפט לענייני משפחה יבחן את המשפחה הקולטת, שלב המכונה "יצירת הורות משפטית". לאחר בחינת שני הצדדים, בנפרד, יחברו בין השניים ותוגדר תקופת מבחן של שישה חודשים, שבה יתגורר בר האימוץ במשפחה המועמדת. לתהליך יתלוו עובדים סוציאליים, אשר ילוו באופן צמוד את הצדדים ויבדקו את השתלבותו של הילד במשפחה.
ככלל, לאחר תקופת המבחן ובמידה ותקופה זו צלחה, בית המשפט לענייני משפחה יורה על תוצאות האימוץ, והן העברת זכויות וחובות בעניינו של הקטין להוריו המאמצים על פי דין. אלו הן תוצאות האימוץ בהתאם לחוק האימוץ: "האימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם; הוא מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו והסמכויות הנתונות להם ביחס אליו ואולם – (1) רשאי בית משפט לצמצם בצו האימוץ את התוצאות האמורות (2) האימוץ אינו פוגע בדיני איסור והיתר לענייני נישואין וגירושין (3) הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מהוראות סעיף 16 לחוק הירושה, תשכ"ה–1965."
יש לציין כי ההליך אינו תלוי אך ורק בקליטת הילד במשפחה המועמדת לאימוץ, היות והחוק מאפשר להורים המוסרים, הביולוגיים, להביע חרטה על המסירה בתוך 60 ימים ממועד המסירה, דבר שבהחלט יוכל לגרום להפסקת הליך אימוץ, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 16 לחוק האימוץ.
סוגי אימוץ:
ישנן שתי שיטות מרכזיות ומוכרות להליכי אימוץ ילדים: האחת והמקובלת בישראל, הינה אימוץ סגור. במקרה זה הוריו הביולוגיים של בר האימוץ נמחקים מכל רישום, בעת אימוץ על ידי ההורים המשפטיים. הקטין לא יוכל לדעת על הוריו, עד הגיעו לגיל 18 ולפתיחת תיק האימוץ על ידו, ואז יצטרך לקוות כי הוריו הביולוגיים הסכימו לחשיפה, והשאירו בתיק האימוץ את פרטיהם. אחרת, גם אז, בהגיעו לגיל 18, לא יוכל לדעת מי הם הוריו הביולוגיים.
הדרך הנוספת היא לקיים אימוץ פתוח. במקרה זה ההורים הביולוגיים נשארים בקשר עם הקטין ועם המשפחה המאמצת, מעודכנים אודות חייו ולעיתים אף מבקרים. מדובר במקרים שבהם הורים רוצים בקשר עם ילדם, אך מסיבות מסוימות, לא יכולים לגדל את הקטין.
ההחלטה לגבי סוג האימוץ תוכרע על ידי בית המשפט לענייני משפחה, וזאת בשיקול רצון הצדדים, מוכנותם, יכולת ההכלה של הקטין והאם זה תואם את טובתו הספציפית.
סיכום:
אימוץ ילדים הינו הליך ארוך וקשה והמעטים שבוחרים לפנות אליו, הינם בעלי מסוגלות, בעיקר נפשית, להתמודד עם הנושא. בשל ההליך המשפטי הכרוך ולאור ריבוי הגורמים, מומלץ להיוועץ בעורך דין לענייני המשפחה שעוסק בתחום ויוכל להציג את הנושא לפרטיו, וזאת בהתאם לנסיבות האישיות של הפונים אליו.
